המרוץ המתיש לדירה

רגיל
כבר כ- 8 חודשים שאנחנו מחפשים לקנות דירה בכפר סבא. להלן תחושות, תובנות ומועקות בנושא:

1. פרופורציות מכאן והלאה

מודעה: דירת 4 חדרים, 100 מטר (שכוללים את החניה, החדר מדרגות, המדרכה ממול ובית הספר היסודי שליד), בלי מעלית, בלי מזגנים, לא משופצת, לא שמורה, מושכרת למשפחה של עכברושים בשנתיים האחרונות, כניסה עוד שנה וחצי. מחיר מבוקש: 1,800,000. הכי עצוב שיימצא הפראייר שישלם את זה וכך אנחנו שומרים על מעגל הדפיקות הזאת.

2. בעלי דירות

דירה למכירה. משופצת.

מה כלל השיפוץ? צנרת וחשמל.

יופי. אני ממש שמחה. רק חבל שהמטבח מתפרק, על האסלה לא הייתי מושיבה גם קוף חולה איידס, החלונות מקרטון ובאיזה גחמת ״שיפוץ״ אחרת מישהו חשב שחדר כביסה זה מיותר. אבל העיקר שהיא משופצת בשני הדברים שאני לא יכולה לראות בעיניים.

3. מתווכים #1

-שלום, אני מתקשרת בקשר לדירה שפרסמת במרכז העיר.

– אה מעולה. דירה משופצת, 120 מטר, קומה 3 עם מעלית.

– נשמע טוב אפשר לבוא לראות מחר?

– כן תפגשי אותי ליד הקניון.

– אה דירה ליד הקניון?? אני לא מעוניינת.

– לא לא! זה לא ליד הקניון. דירה עורפית תסמכי עלי. תפגשי אותי ליד התחנה המרכזית.

– אבל הקניון נמצא 3 קילומטר מהתחנה המרכזית! אתה יכול להגיד לי איפה הדירה למען השם??

– בטח בטח חמודה אני לא מסתיר כלום. תפגשי אותי בכניסה לעיר.

– בנאדם…

– תפגשי אותי בפתח תקווה?

4. סטיות

– ממי אני אוהבת את הדירה.

– חרא דירה מה אהבת בדיוק?!

– מה חרא?! תראה איזה חדר אמבטיה גדול!

זהו. זה מה שקונה אותי. אין שיפוץ? סבבה. אין מעלית? זורמת. כושר זה בריא. אין גג? נסתדר! איך פעם ישנו בסוכה?! אני לא מהמפונקות. העיקר שיש אמבטיה. זהו. חדר אמבטיה מפנק, רחב, עם אמבט ודוש. חדש כזה, נוצץ כזה, בלי חיידקים. שאני אנקה באקונומיקה. יש לי שפריצר כזה עם אקונומיקה. אני אבריק את הקרמיקה. כל ערב. ואריח. את האקונומיקה. אההההה.

(OCD קל בכל הנוגע לסניטריה. אוקיי, קשה).

 

 

5. למידה

דירה – 4 חדרים, מעלית, משופצת, דקה מהגן. בינגו!

נא להתקשר בשבת בלבד.

שיט היום יום שני.

טוב. ביקשה. נחכה.

מתקשרת בשבת. הספיקו לחתום חוזה, לבטל חוזה, להעלות את המחיר במאה אלף, למצוא קונים חדשים, לחתום חוזה נוסף, לפרסם לשכירות, לעשות תמא 38 בכל הבניין.

החיפושים האלה הורגים לי את התמימות.

 

 

6. פורומים

– מי שקונה עכשיו הוא פראייר.

– חייבים לקנות עכשיו!!

– הריבית תעלה וכולם יאכלו אותה.

– עכשיו לקנות כשהריבית נמוכה.

– הכי טוב זה שכירות לטווח ארוך.

– הכי טוב זה לקנות בפריפריה להשכיר ולשכור.

– אני קניתי להשקעה בבוסטון. 16% תשואה!

– הכל זה ספקולציות!

– הבועה הזאת תתפוצץ השנה!

– אין שום בועה!

7. הורים

– אתם מפונקים.

– הדירה הראשונה שלנו הייתה 2 חדרים, קומה 5 בלי מעלית. וחיינו!

– אולי תפנו למתווך?? (רעיון נהדר, אני רק צריכה למצוא את המתווך היחיד בכפר סבא שלא מכיר אותי).

– דירה נהדרת! להכנס ולגור! (דירה שהייתה נהדרת לפני 40 שנה כשחשבו שבוידעם זה קול).

– שמעתי על פרוייקט נהדר באור עקיבא! (אבל אנחנו רוצים לגור בכפר סבא).

– שמעתי על פרוייקט נהדר ביבנה! (אבל אנחנו רוצים לגור בכפר סבא).

– שמעתי על פרוייקט נהדר חצור הגלילית! (אבל אנחנו רוצים לגור בכפר סבא).

– שמעתי שהבן של דודו, זה שהתחתן באולם שאתם התחתנתם? אז הם קנו במחיר מדהים בית קרקע (פאוזה פלוס מבט מלא משמעות) בנוקדים! (אבל… לא משנה).

8. מתווכים #2

אני מתווך. אף אחד לא מתקשר אלי. אין לי דירות להציע. מה אעשה? יש לי רעיון נהדר!

אקח לי מודעה שפרסמתי ב 1997, אקפיץ אותה עם המחיר ההו כה אטקרטיבי שלה, וכך אקבל הרבה טלפונים נרגשים. כי הרי כולם יודעים שאין דירות בכפר סבא וכולם יושבים ומרפרשים שעות את יד2.

ואז אגיד בקול מלא סיפוק עצמי – אה, זאת? כבר לא רלוונטי. כי הרי אני מתווך כל כך מוכשר שמכרתי דירה ב 40 שניות.

עוד לא אבדה תקוותי, אבל היא ממש מפתחת כבר נטיות אובדניות. קשה לנו נורא הדיסונאנס ההיסטרי בין המחירים השערוריתיים לבין הדירות פח שאנחנו רואים. כן, פח. נכון אנחנו עקשנים. אוהבים את העיר, עובדים בה. קשה לנו לוותר על הקרבה של בית – עבודה. נכון, זו המציאות וזה מה יש, אבל מעצבן. מעצבן שזוג שמרוויח מעל הממוצע, בעל הון עצמי שחסך במשך 7 שנים, עושה צבא, עובד ולומד ומגדל שתי גרסאות עוד יותר משובחות של עצמו (כן זה ייתכן), לא מסוגל למצוא דירה ראויה בכפר סבא. לא מנהטן. כפר סבא. לא טוקיו. רק מדגישה. כפר סבא.

flying_house_by_erolberkay298-d58c93t
מודעות פרסומת

לילה בחייה של אמא טרייה לשתיים

רגיל

01:00

כאב חד מפלח את הצד השמאלי של גופי. מתעוררת בשלולית חלב עם הרגשה שכל צד שמאל משותק. הגורה הטרייה לא התעוררה להנקה. מרפי הבלתי נסבל הזה! עד שכבר היא נותנת לי לישון יותר משעתיים ברצף אני לא יכולה כי אני סובלת מכאבים. מרגישה כמו איש הפח.

מנסה לחזור לישון בתוך השלולית.

01:10

הגורה הטרייה השתעלה. אני מחליטה לפרש את זה כהתעוררות קלה וחוטפת אותה מהעריסה. מצמידה. EAT!!! לא. היא לא מתעוררת אפילו לא בצחוק. שפריץ של חלב טרי לאף. כלום. עוטפת את עצמי בחיתול בד ומנסה לישון שוב.

01:50

אמאאאאאא!

אמאאאאאאאא!

הגדולה. מהחדר. אני מזמינה שגריר כדי לחלץ את עצמי מהמיטה עם המשקולת אבן שקשורה אלי.

מה מתוקה?

בא לי לישון איתכם!

אין לי כוחות לויכוחים.

בואי.

נדחסת ביני לבין החצי.

אז עכשיו אנחנו – גורה טרייה. משקולת אבן. אני. גורה גדולה. חצי. שלא כשמו, הוא שוכב אולי על שמינית מהמיטה. מה שלא מפריע לו להמשיך לישון בשלווה.

אמא.

מה?

בא לי מים.

הנה זה מתחיל.

מתרוממת בקושי. הקטנה עדיין חורפת. למה אני לא ישנה למה??

מביאה לה מים.

אמא!

מה?

בא לי סיפור.

נושמת.

לא עכשיו מתוקה.

החצי: מממממ חרררר פרררר חרררר

{מה זו היכולת הזו? הוא פשוט פנומן! הוא נכנס לשינה עמוקה בשניה שהוא שם את הראש על הכרית! לא, עוד לפני שהראש שלו מגיע לכרית. הוא בשנת פאקינג REM כבר בתהליך שימת הראש. אני? לא ישנתי חודש יותר משעתיים רצוף. הגורה ישנה צהריים במשך 4 שעות ואני לא מצליחה להרדם. למה גוף? למה??}

אבל אמא!! בא לי סיפור עכשיו!!

מתוקה! (זה לא נשמע כמו מילה חיבה בשעה זו של הלילה), עכשיו הולכים לישון שום סיפור.

אז אמא?

מהההה?

בא לי פתי בר.

לא יודעת איך היא עושה את זה אבל היא מצליחה לדבר במהלך כל היום רק במשפטים שמתחילים ב"בא לי" או "לא בא לי".

שום פתי בר! לישון! עכשיו!

דממה.

נרדמה.

שוב נשארתי עם האבן המטפטפת.

גורה טרייה חורפת.

תחושה שדופקים לי מסמר בבית השחי.

הגדולה מסתובבת ומכניסה לי מרפק.

מתעלפת מכאב.

לפחות ישנתי.

אמא לשתיים

אמא לשתיים

יש לנו פה עסק עם אמא

רגיל

כבר כמה חודשים ארוכים עברו מאז נגע המכחול שלי במקלדת. ככה זה כשנולד תינוק נוסף. לא תינוק אנושי אבל בהחלט כזה שדורש תשומת לב מרובה.

עסק.

אני אמא עצמאית. גם במקרה הזה יש לי חצי, הפעם חצי נשי. אז עכשיו אני מנהלת חיים כפולים עם משפחה נוספת. משהו כמו יחסים פתוחים רק בלי החלק של הסקס. אלא אם כשהלקוח מ***ן אותך זה נחשב.

להלן התופעות שחווה האימהות שלי מאז שנולד העסק:

  1. בוהה. הילדה מספרת לי בפרץ של מתיקות והתלהבות על סדר או בשבט (הטעות במקור) שערכו בגן, כולל הדגמות של שירה וריקוד. זה רק נראה לכם שאני מקשיבה. אבל אם תביטו מקרוב במבטי הזגוגי, תבינו שבאותם רגעים בדיוק אני מתחברת מרחוק מהמוח שלי ישירות למחשב, בודקת מיילים ועוברת על ה to do list -. "איזה יופי מתוקה שלי!!!" אני מסכמת אותה באמצע המשפט.
  1. מקבילה. פיתחתי יכולת וירטואוזית של מולטיטאסקינג. זה לא רק שאני יכולה לעשות כמה דברים במקביל. ניחא. אני מסוגלת לייצר 4-5 מחשבות במקביל. אני בו זמנית חושבת על ההצעה שצריך לשלוח, הפגישה שיש עם לקוח, רשימת הקניות ליומולדת בגן, שאני חייבת לשים צ'ק לועד בית ותוך כדי כל זה אני מסמסת לחצי הגברי בווטסאפ שלא ישכח שיש לקטנה רופא בארבע. כל זה לקח כשלוש שניות על השעון אבל הרגשה שעבדתי עכשיו בהזזת הרים במשך חמש עשרה שעות.
  1. מו"מ.
  • אמא!! אני רוצה עוד פרק של דורה.
  • עוד חצי פרק.
  • עוד פרק!
  • חצי פרק וסיפור אחד.
  • חצי פרק ושני סיפורים!
  • חצי פרק, שני סיפורים חוץ מהספרים של אמי רובינגר. לא יכולה יותר.
  • סגור.
  • סגור.

תמיד אני יוצאת בתחושה שיכלתי להוציא עסקה יותר טובה.

  1. באה בפיג'מה. אמא של יעל נכנסת על עקבים וחצאית עיפרון. אמא של יעל עורכת דין. אמא של גל נכנסת עם ג'ינס כהה בגזרה גבוהה וחולצה מכופתרת. אמא של גל מתכנתת. אמא של אריאל נכנסת בטרנינג ונעלי קיפי. אמא של אריאל עובדת מהבית. הקטע המשעשע הוא שאף אחד לא מבין מה קורה איתי. ביום שיש לי פגישה אני כן מקפידה להראות כמו בן אנוש. אז לאלה שעוקבים באדיקות אחר חיים של אחרים, מאוד קשה לעלות על משהו סיסטמתי פה. פעם פיג'מה, פעם בן אנוש, פעם פיג'מה, פעם בן אנוש. מאוד מבלבל. בסוף הגננת נשברה (בטח נשלחה מטעם הועד) ושאלה – תגידי, במה את עוסקת?
  1. הורים. עדיין בהורות עסקינן, אבל מהצד השני. ההורים שלי במשך חצי שנה לפחות לא הצליחו לקבל את העובדה שאני לא עובדת אצל אף אחד. פעם ביומיים אבא שלי היה שולח לי מכרזים (מכורים מראש) של הקק"ל לכל מיני תפקידים. זה התחיל בתפקידים שיכולים להיות קשורים איכשהו (סמנ"כלית משא"ב. התמימות..), אבל אז הלך והתרחק. מאוד. (מפעילת מלגזה). בשלב כלשהו נואשתי ובמקום לפתוח בהסברים על כך שאני לא מעוניינת להיות שכירה יותר, הייתי מעדכנת שהגשתי מועמדות ונפסלתי על היותי Over qualified.

 

  1. מצבי רוח. החצי (הגברי) שלי מעולם לא נדרש להיות מכיל כמו מאז פתיחת העסק. למי שתוהה אם זה מתאים לו, שינסה לחשוב אם הוא מוכן לשלם מחיר של לחיות עם מאניה – דיפרסיה. בהתחשב בעובדה שבתור שכירה לקיתי בחצי המחלה (רק בדיפרסיה), החלטתי שדווקא התוספת של המאניה יכולה להיות מרעננת. בכל מקרה, החצי. הוא צריך להיות עמיד במצבים שבהם אני –

בוכה. בוכה. בוכה. בוכה. פוחדת. בוכה. בוכה. בוכה. בוכה. בוכה. פוחדת. בוכה.

מקבלת טלפון.

צוחקת. צוחקת. מאושרת. קופצת מאושר. צוחקת. צוחקת. מאושרת. קופצת מאושר.

 

  1. גבולות. כשמדובר בתינוק תובעני כמו עסק, ובעסק תובעני כמו ילדה – חייבים להציב גבולות ומהר. בעיקר לעסק למען האמת. כי אין לו גבול. זה היכה בי כשאריאל צעקה עלי – אמא די! בלי טלפון! הרגשתי כמו טינאייג'רית מחוצ'קנת. הילדה שלי בת 3 והיא לא מצליחה לתקשר איתי כי הצוואר שלי בזוית של 45 מעלות למטה באופן תמידי. (מה זה אומר גם על הזכות שלי אי פעם בעתיד להעיר לה על זה?). בכל מקרה ברגע שהאסימונים נופלים נחקקים חוקים. אז אין טלפונים כשאני איתה. ולא עונה יותר ללקוח בשעת סיפור. יש גבול.

 

 working mom

איום ונורא חמוד

רגיל

כמה נורא זה כבר יכול להיות שקראו לו "הנורא", חשבתי לתומי. ואם רק בשנתיים מגיע הקטע הנורא, אז עכשיו הלילות הלבנים, הגזים, ה-כל שלוש שעות, החרדה אם היא עולה במשקל מהנקה בלבד, הבכי הלא מובן, כל זה – זה עדיין לא נורא?

בגיל שנה וחצי הילדה שלי משכה, בפעם הראשונה בחייה, בכתפיים.

מאמייי!! צרחתי, הנה, הנה שנתיים הנורא והאיום הגיע! תתכונן ממי! אל תלך לסופר בלעדיי כי להתמודד עם השתטחות לבד זה לא קל!

מאמי לא נלחץ כמוני אבל אני רצתי וארגנתי קבוצת אימהות, והבאתי מרצה לגיל שנתיים, פתחתי מחברת ורשמתי הכל.

כמה תמים זה היה מצידי.  אילו רק ידעתי שמשיכת הכתפיים כמוה כמו מתיחות האטלט לפני הקפיצה הגדולה – רק חימום.

אז אם אתם בפתחו של גיל שנתיים שעליו נאמר ונכתב כה רבות, כדאי שתדעו מה מצפה לכם.

לא רוצה או לא רוצה. אין אופציה אחרת פשוט. זה חוסר רצון שכולל את כל מה שאתם תרצו או תבקשו. לא רוצה להכנס לאמבטיה, לא רוצה לצאת מהאמבטיה, לא רוצה להתפשט, לא רוצה להתלבש, לא רוצה להחליף חיתול (וחברים, בגיל הזה, אם הם לא רוצים שתחליפו להם חיתול, אתם לא תחליפו. נגמר חוסר האונים, הם לוקחים את טיטוליהם בידיהם מעכשיו) ועוד ועוד.

אויר. אריאלוש תרימי בבקשה את הבובה שזרקת על הרצפה. התעלמות. אריאל, בואי לשטוף ידיים. התעלמות. אריאל, בואי הולכים הביתה. התעלמות. אתם אויר. אני באמת לא יודעת אם לצחוק או לבכות בקטעים האלה. זו לא התעלמות רגעית, זו התעלמות מעצם הקיום של שאר העולם, כולל את אמא ואבא. כרגע אני עסוקה בלהדביק מדבקות על המרצפות (שלא יירדו משם לעולמי עולמים אגב. אני לא יודעת ממה עשוי הדבק של המדבקות האלה אבל זה בזבוז שלא משתמשים בדבר הזה להדבקת המרצפות עצמן. חבל על הבטון), והעולם כולו פשוט לא קיים. אבל אוי, ראו איזה יופי. רגע אחרי – אמאאא! עוגייה! מדהים.

קליטה מהירה. הם מבינים את העולם בתבניות בדיוק כמו שהם מבינים שפה. זה קורה ממש מהר. מספיקה פעם אחת, לא יותר. פעם אחת בשביל להבין בדיוק מה מפעיל את אמא ואבא ואז אפשר לחזור על זה שוב ושוב, ולהנות, כמו במופע טוב, מתגובת הקהל. אגב, המופע לא מתקיים אם אין צופים. פשוט חסר מרכיב הריגוש.

לבד לבד לבד. היא רוצה לעשות הכל והיא רוצה לעשות את זה לבד לבד בלי עזרה. לצחצח שיניים לבד, לאכול לבד, לחתוך סלט, לנקות אבק, להעביר כוס מים מהמטבח לסלון, לרדת במדרגות. הכל. אין צורך להסביר עד כמה יסודית היא רמת הצחצוח, כמה אוכל נכנס לפה וכמה לכיס (תובנה – אם מכבסים אורז מלא הוא לא יוצא לבן), כמה מהמים מגיעים ליעד וכמה לרצפה וכו וכו. מצד שני אנחנו רוצים לתת להם לחוות את תחושת העצמאות וההצלחה, אז כל הדיזסטר הזה מלווה בקריאות התפעלות חסרות פרופורציה מצידנו – ואו איזה יופי! כל הכבוד! מה שכמובן ממריץ אותה לעשות עוד ועוד דברים לבד.

שלי שלי שלי. זה מתחיל כמובן מהיקום כולו ונגמר בצעצועים שהוגדרו מראש כלא שלה (בחנות למשל). בכלל כל התפיסה היא מאוד אגואיסטית ואגוצנטרית. היקום קיים בשביל שאני אחייה בו, אמא ואבא קיימים בשביל לספק את צרכיי הבסיסיים ושאר התוצרים של העולם הם בוודאות שלי, אחרת למה הם נוצרו בכלל.

אמפטיה. לא קיימת. יש חוסר הבנה מוחלט (ואמיתי לגמרי, אין מה להעלב) לכאב של האחר. אי לכך ובהתאם לזאת, חטפתי בוקס בעין. ממש בתוך העין וממש בוקס של גדולים, עם אגרוף. מתוך משחק כמובן. ירדה לי דמעה מהעין באותו רגע ואריאל הסתכלה עליה בתדהמה מוחלטת ונקרעה מצחוק.

בקרה עצמית. לסיום. וזה שלנו, ההורים. אנחנו מוצאים את עצמנו, בכל סיטואציה כזו (שקורית כמה פעמים ביום) בבקרה עצמית. בגיל הזה הם כמו ספוג. מהירות הקליטה וההפנמה שלהם היא פנומנלית. בכל פעם מתקיים דיון סוער בתוככי מוחי על התגובות האפשריות שלי. איך נכון להגיב, מה עומד מאחורי ההתנהגות שלה, האם בפעם הזו אני עומדת על שלי או זורמת איתה, איפה עובר הגבול בין לא לפנק מדי לבין לא לייצר בבית אווירה של מאבק תמידי. ההבנה שהרבה ממי שאריאל תהיה כמבוגר תלויה בנו היא מטורפת. אני חושבת עד כמה ההורים שלי, בחינוך שלהם, השפיעו על תפיסת העולם שלי ועל הערכים שלי וזה יושב לי ברקע כל הזמן. מבלי ליטול ממנה כבנאדם עצמאי בעל תפיסת עולם משלו, אני כל הזמן חושבת – איזה מבוגר אני מגדלת?

אני רוצה שהיא תדע שאני תמיד שם בשבילה אבל אני רוצה גם שתהיה עצמאית ולא תלותית. אני רוצה שתלמד לעמוד על שלה אבל שלא תהיה כוחנית ותגלה אמפטיה לאחר. אני רוצה שתדע שזה בסדר לעשות טעויות אבל שתדע גם לקחת אחריות.

יש גם את המשקל של ילד ראשון. אתה עוד חוקר את עצמך בתור הורה, מנסה לאזן בין הערכים שלך האישיים ואלו של בן הזוג, ומתוך זה לייצר משהו שלישי, חדש, ייחודי של המשפחה שלך.

 

עם כל האתגרים בעיניי הגיל הזה הוא מדהים. אני מגלה את הילדה שלי, את האדם שהיא. האישיות פתאום פורצת קדימה ואני מזהה את חוש ההומר הייחודי, את הטעם שלה, מה שמצחיק אותה ומה שמרגיז אותה. בן אנוש קטן ומדבר שגם מביע את עצמו במילים.

והכל הכל מתגמד אל מול הרגע שבו הגורה הקטנה הזו קופצת עלי, שמה שתי כפות קטנות על הלחיים שלי ואומרת "אמא אני אואבת אותך. בלב!"

 

אמא שלולית של אושר.

שנתיים האיום

And I was like.. and he was like…and we were like…

רגיל

אוי אוי אל תזוזי!! ממייייי מצלמה מהר! פיצ רוקדת כמו ביונסה!

גור תחייכי!

גור, תעשי את זה שוב, לא תפסתי אותך.

ממי תעלה לאינסגרם.

ממי כמה לייקים? 98?? דיייי! טוב זו תמונה אדירה שלה.

ממי לא תייגת אותי!!

גור אל תזוזי זה לא בפוקוס!

לפעמים אני תופסת את עצמי מבלה אחר צהריים שלם עם הקטנה, כשאני צופה בה דרך עדשה כלשהי. הטלפון, האייפד, הניקון… אני תוהה אם אני כבר איבדתי את היכולת להיות ברגע כלשהו בלי שיהיה לי צורך כפייתי כמעט לתעד אותו.

הילדה בת שנה וחצי, ויש לנו יותר סרטונים ותמונות ממה שיהיה לנו אי פעם זמן פנוי בכדי לראות את הכל. כלומר, 90% ממה שצולם לא ייראה אף פעם על ידי אף אדם, פשוט כי אין זמן.

אני לא איזה טכנופובית שלא תטעו. אני רואה הרבה דברים טובים, חברתיים ויעילים ביכולת שלנו לתעד, לשתף, לשמור על קשר, לקבל פידבקים חיוביים מהסביבה. אבל מתחיל ללחוץ לי בבטן. אני מרגישה שאנחנו כבר לא יכולים בלי. פיצ עושה פרצוף חמוד והיד אוטומטית ממששת מסביב, מחפשת את האייפון. תחושת אכזבה אמיתית, עמוקה ומעיקה משתלטת עלי כשאני מבינה שפיספסתי את המומנט. כאילו אני איזה צלם של הנשיונל ג'יאוגרפיק שעשה אפצ'י והבריח ציפור נדירה שחיה שעתיים בשנה.

מה שמלחיץ אותי זה שאני "חייבת". התחושה הזו גורמת לי לחשוב שיש פה אלמנט של התמכרות ואני חייבת להגיד שפשוט אין מקום בחיי לעוד אחת. באמת. כי בהתמכרות צריך לטפל בגמילה בשלב כלשהו ודי לי בגמילה ממאפים ומתוקים שאני לא מצליחה להכניע כבר מעל לשנה.

בסדר, בואו נדבר גם על זה. פייסבוק.

נתחיל בוידוי.

 זה הולך ככה:

אני: תמונה מדהימה! גור מושלם של אמא טפו עליך!

חצי: להעלות?

אני: רק לאינסטרגם.

חצי: כן? לא נעלה לפייסבוק?

אני: לא יודעת ממי… אנחנו לא מגזימים?

חצי: צודקת.

חצי: העלתי גם לפייסבוק.

אני: טוב… תתייג אותי!

מסתכלים אחד על השניה ומבינים שמצבינו עגום. מעיפים את האייפד ומבטיחים לא להעלות יותר תמונות של הקטנה ולא לספור לייקים כמו שני תיכוניסטים מתלהבים וחסרי חיים.

עד התמונה הבאה, שבה היא פשוט חמודה מדי.

מי שמכיר אותנו לא יכול לטעון שאנחנו זוג מפגרים. אני מקווה. טוב, לרוב אנחנו לא. סך הכל אינטלגנטים נראה לי. יש לי גם תחושה שאנחנו לא לבד. יש עוד כמונו. אז מה גורם לנו להתעסקות הבאמת טיפשית הזו, שלא לדבר על כל הנושא של שלילת זכות הבחירה מהגור, אם בכלל לחשוף את פניה הרכים לכ – 1000 איש בבת אחת?

מה זה? גאווה הורית? מהסוג שגורמת לחזה שלך להתנפח ולנכס את ההצלחה של הילד שלך לעצמך? באיזו הצלחה מדובר? רמות חמידות? מה אנחנו בעצם עפים על עצמינו בקטע של: אנחנו עשינו אותה? בזכותינו יש לה לחיים כאלה? או שאנחנו פשוט מכורים לתשומת לב?

אני מרגישה שאנחנו לא רחוקים מהיום בו נצטרך לשקול לעבור הצרת היקפים. להצר את היקפי התיעוד. כן. ברגע שאצליח להתגבר על הדחף למתוק אחרי האוכל אני מתחיל לנסות להתגבר על הדחף לצלם כל פיסת מציאות מחייה של בתי. ממחר. מיום ראשון.

smile!

פוסט אורח מאת מירי-אמא-של-אלמה

רגיל

אני עוזבת את העבודה

כלומר, מעזיבים אותי.

למה זה תמיד מלווה בבושה? אם הייתי אני זו שמתפטרת, הכל היה בסדר. הייתי מקבלת מזל טובים מימין ומשמאל וטפיחות שכם על האומץ. אולי אפילו קצת קנאה. במקום זה אני מקבלת מבטי אימה, כאלו שהייתי מצפה לראות אם היו מספרים שמתתי בפתאומיות. כמובן שאני מחויבת להרגיע את הדרמה במשפטי "הכל בסדר" מאוסים, "אני רוצה את זה בעצמי", "זה הדבר הנכון", " גם לי כבר נמאס", ואז לראות את המבטים מלאי הרחמים המלווים בשאלה ה-הו-כה דבילית- "אז מה תעשי עכשיו?"

יאאאאלה (בסגנון טהוניה), זה מה שיש לי להגיד, כולה עבודה. ותכלס די רקובה גם ככה, גם אתם הייתם מתים לעוף מה אתם משחקים אותה. אני רק זכיתי בבעיטה מזרזת בתחת.

למה העולם לחוץ? למה אני לא… ?

הנקודה היא לא זו בכלל. הנקודה היא שקיבלתי מתנה, מתנה עצומה.

אני יוצאת לחופשת לידה שניה, ככה אני קוראת לה.

אחרי חודשיים משובחים רק עם אבא, אני חוזרת לתמונה. חוזרת להיות עם הילדה שלי!

לא עוד געגועים, ייסורי מצפון, אכילת ראש עצמית, אלא בקרים עם חיוכי תינוקות שמנמנים, טיולים בפארק, בריכה וים. זה מושלם. וזה באמת הכי כיף!

אבל מה זה בעצם אומר על ההמשך, על המרחב הזה בין בית לעבודה?

אני עוזבת חברת היי טק. מקום שכל כך חתרתי אליו במהלך השנים ונראה לי כרגע רחוק ממני שנות אור. לא כי אני כועסת על הפיטורים –זה עבר אחרי יום אחד. אני גם לא מרגישה שאני מפסידה משהו חוץ מרכב, ארוחות צהריים, משכורת לא רעה וסלולארי (הממממ). לא שיהיה פשוט בלי זה, אבל זה לא שווה את זה . עבד של מגדלי בטון סואנים, תלויה על חבל מהצוואר בתוך כלוב הזהב, די.

לא יכולה לראות יותר את כל יושבי הצהריים המעונבים עם הפישוק הרחב מתחת לשולחן, מחוות הידיים הגדולות, משקפי השמש שומרי הדיסטאנס, בעלי החשיבות העצמית הגבוהה מדי, הקרים, המחייכים בזיוף, הלא יכולים לדבר אחד עם השני שיחת אמת כי יש פרוטוקול איפושהו בסביבה, ישובי הישיבות מנכ"ל במבטי פאסיב אגרסיב אחד לשני, נראים עסוקים תמיד, חרשים עד לרגע שבו נשמע ה- צ'יצ'ינג המצלצל של השקלים הזורמים, רודפי טייטלים, כפופי – גב, מסתירי פיהוקים, מדפיסי דוחות כספיים וקופונים מגרופון, פוחדים להסיט את המבט ממסך המחשב. בעיקר פוחדים.

מה נהיה מהעולם שלנו? איך הגענו למצב הזה? איך אני הסכמתי להיות חלק מזה כל כך הרבה זמן? כולנו חותרים אחרי אמת לא מתפשרת עם עצמינו ומול אחרים, אותנטיות, חברות כנה בחיים שלנו. מחפשים הנאות וחוויות מפתחות ומעצימות. איך התגלגלנו לשקר העצמי הגדול הזה? שבעצם טוב לנו? וגם כשכבר עלינו על זה שלא טוב אנחנו לא זזים מהמקום, מתבוססים במרירות ,מתבכיינים ולא זזים.

מתישהו אמצא את מקומי בעולם. ככל שאני מתפכחת אני מזהה, רואה בצלילות יותר ויותר ועוד קצת יותר. דרך הרגשות החזקים והעצומים שנולדו בי עם הולדת בתי שגדלים כל יום, אני מתחברת לדברים האמיתיים בחיים האלו, חווה את הרגע בהתמסרות. התחושות תמיד חמקמקות אבל האמת מתבהרת בכל יום  – אני בדרך הנכונה.

עבודה ומשפחה כרגע ניגודים.  אינסוף דילמות. מעניין אם הפיטורים היו מגיעים אילולא …

זה לא כזה ברור, רק שלאף אחד אין ביצים להגיד את האמת, זה דווקא ברור.

אז כן , כרגע יש לי העדפה ברורה. בוחרת בדרך האהבה בחיים שלי. העבודה הנכונה שם, היא מחכה לי. מתישהו נפגש.

אגב קטן: אם אמצא את עצמי בעוד חודשיים יושבת במשרד בקומה ה 23 במגדלי שקר כלשהו, בבקשה תירו בי.

 trust

10 תובנות לך יקירתי

רגיל

לחברה הכי טובה שלי נולד בן.

אני זוכרת בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי כשהיא סיפרה לי שהיא בהריון. אני זוכרת איך צווחתי משמחה. אני זוכרת את הפרצופים מורמי הגבה של העוברים ושבים בקניון רעננה למראה האישה המקפצת ובעלה הנבוך.

ואז קרה המופלא מכל. הוא נולד. רך, קטון, ורוד. תינוק.

בתור אמא עם שנת + חמישה חודשי ותק, אני רוצה לחלוק כמה תובנות, כל עוד הן טריות בראשי.

  1. לפי כל הסבתות בעולם, אם התינוק שלך בוכה סימן שהוא רעב. בעולם שלהן לא קיימות עוד אופציות.
  2. אין בעיה בעולם שציצי לא יכול לפתור. (ניתן לנסות להחיל את זה על עוד תחומים בחיים כמו על שלום עולמי).
  3. את יודעת ששום דבר בחיים לא ישבור אותך, אחרי שאת צולחת ביקורי משפחות בבית החולים.
  4. לא איינשטיין אמר שהכל יחסי. אשתו אמרה את זה, אחרי הלידה. התינוק שלך הוא הדבר הכי מתוק, עדין ורך עלי אדמות. והוא גם קטנטן. הוא כל כך קטן. לפני רגע הוא כולו נכנס בבטן שלך. לידו בעלך… קינג קונג. הר אדם. הוא לא עדין. הוא גרום, מחוספס ויש לו ריח של נסורת. אם את מתבוננת בראשו של בעלך באימה הולכת וגוברת שהנה, אוטוטו הוא הולך ליפול כי אין מצב שאפשר להחזיק על הכתפיים כדור עצום וחסר פרופורציות שכזה, זה בגלל שרוב היום את מסתכלת על הראש הקטן והעדין של תינוקך. הכל בסדר, זה יחלוף ככל שראשו של הגוזל יגדל, וראשו של בעלך יצטמק ממחסור בשעות שינה.
  5. הזמנים כפי שאת מכירה אותם נגמרו. היממה לא מחולקת יותר ליום ולילה, לפני העבודה ואחרי העבודה. היממה מחולקת ל-8 האכלות, 2 קקי, טיול אחד. השבוע רץ בלופ אינסופי כשהמשמעות היחידה שיש ליום שבת היא שהקניון סגור.
  6. אחד הקשיים המתסכלים ביותר הוא כשתינוקך בוכה ואין לך מושג למה. הבעיה לא נתונה בכך שהתינוק לא מדבר. הבעיה היא דווקא רעשי הרקע. אם תכבי אותם תגלי שאת ועוד איך יודעת למה. את מבינה אותו כאילו היה מדבר איתך בעברית צחה. ועל זה נאמר: " כי אני אמא שלו ואני יודעת".
  7. כשהילד שלך נולד את לא יכולה להפסיק להסתכל עליו ולהתפעם מהיופי שלו. עובר חודש. העיניים טיפה נפתחות, המשקל העולם ממלא את הרגליים והידיים הדקיקות, נפיחות הלידה נעלמת, ואת אומרת לעצמך, שכה יהיה לי טוב, הוא אפילו יותר יפה עכשיו. עובר עוד חודש. הילד מתחיל לקבל צורה ברורה יותר, פתאום יש קפלים. את מסתכלת עליו ואומרת לעצמך – השם ישמור, לאן נגיע עם כל היופי הזה? הוא עוד יותר יפה מבחודש שעבר! וכך עוברים החודשים, הילד שלך הופך לפעוט ורוד לחיים, תכול עיניים, שופע תלתלים, ואת מסכלת על תמונה שלו מהחודש הראשון ואומרת, שכה יהיה לי טוב, מה זה הקופיף המקומט הזה??
  8. את שייכת עכשיו לשתי כתות שונות. הורים ואימהות. וזה לא אותו הדבר.
  9. אחת המילים שתשמעי הכי הרבה זו המילה שלב. לפעמים נדמה לי שהם לא גדלים בחודשים אלא בשלבים. צורח ללא הרף? שלב הגזים. אוכל כמו חבורה של בנות במסיבת רווקות כל שעה? שלב קפיצת הגדילה. אוכל עם הידיים וכשמסיים את מזמינה חברת ניקיון? שלב אחיזת הפינצטה. נושך, משתטח במקומות ציבוריים וחוזר מהגן עם מילת גנאי? שלב שנתיים האיום. החדר שלו מסריח מסיגריות וזרע, וכשאת נכנסת מתעופפת עליך נעל עם ניטים? השלב לשלוח אותו לפנימיה צבאית.
  10. כל הספרים שבעולם, כל החברות – אימהות, סרטונים ההדרכה, כתבות, פורומים, הרצאות ופרקי הסופר נני לא ילמדו אותך את מה שאת צריכה לעבור על בשרך. אפשר להתכונן אבל אי אפשר לבוא מוכן. בלילות בלי שינה, בעת בכי חסר מעצורים (כי את לא מבינה למה הוא בוכה, כי את לא מבינה איך זה שהוא כזה קטן, כי בעלך הסתכל עליך, כי אפרוחים), בזמני לחץ, פחד, דאגה, חוסר הבנה, בכל הזמנים האלו תזכרי שיש אנשים שהיו משלמים הון בשביל לחוות את כל זה. תזכרי שכולכם לומדים וחלק מהלימוד זה גם ניסוי וטעייה, שבכל יום שעובר זמני הבכי קצרים וזמני החיוך מתארכים, שלהפוך להורים זה קשה, מוזר, מדהים, מרגש, ממלא, מעייף, מתיש ומלא מלא באהבה הכי גדולה שתחושי בעולם.

ברוכים הבאים יקירתי.

 newborn